משנה: עוּבְּרָה שֶׁהֵרִיחָה מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשׁוּב נַפְשָׁהּ. חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר דַּיי׃
Pnei Moshe (non traduit)
ואם מת יניחוהו. הא קמ''ל שאפי' לדברי האומר מצילין את המת מפני הדליקה מודה בהא דהתם היינו טעמא שהתירו לו לטלטל את המת ולהוציאו משום דאמרינן אדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא אפי' לא שרית ליה לפקח את הגל מאי אית ליה למיעבד טפי דליהוי איסור אדאורייתא דנשרי הא מקמי הא:
מצאוהו חי מפקחין עליו. לא נצרכה אלא אפי' שראוהו שאי אפשר שיחיה אלא לחיי שעה ומיד ימות הוא וקמ''ל דאף לחיי שעה מפקחין עליו:
מי שנפלה עליו מפולת וכו'. ה''ק דלא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם אלא אפילו ספק חי וספק מת מפקחין עליו ולא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל אלא אפילו ספק עכו''ם ספק ישראל מפקחין עליו שחופרין את הגל ומחפשין אחריו ואם בדקו עד חוטמו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה ולא מצאו בו נשמה בידוע שהוא מת דכתיב וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו ושוב אין מפקחין עליו:
מטילין בתוכו סם. עשב או שורשו לרפואה בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכו' וכל לאתויי אפי' פשיטא לן שבשבת זו לא ימות אלא הספק שאם לא יעשו לו רפואה היום אפשר שימות לשבת הבאה וכגון שאמדוהו לשתות סם זה תמניא יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא לעכבינהו עד לאורתא כי היכי דלא נחלל עליה תרי שבי קמ''ל:
החושש בגרונו. שחושש בפיו או בשיניו ולפעמים מתחיל בשר השינים להתעכל ומשם הילך לחיך ולגרון:
ור' מתיא בן חרש מתיר. דס''ל רפואה גמורה היא ואין [הלכה] כר' מתיא בן חרש בהך קמייתא:
אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ואע''פ שנהגו הרופאים ברפואה זו מ''מ אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה בשביל כך וכדאמר בגמרא שלא הועיל זה לגרמני עבדו של ר' יהודה הנשיא:
מתני' מי שנשכו כלב שוטה. הוא שרוח רעה שורה עליו או שהנשים עושין בו כשפים ובודקות בו כשפיהן כדאמר בגמרא וסימניו פיו פתוח וכו':
מי שאחזו בולמוס. הוא חולי האוחז מחמת רעבון ועיניו כהות ומסוכן הוא למות וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:
מאכילין אותו אפי' דברים טמאים. כגון נבלות ושקצים ורמשים עד שיאירו עיניו ואין משהין את הדבר לחזר אחר דברים המותרין:
מתני' עוברה שהריחה. ריח תבשיל וזה כשהעובר מריח היא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנין:
חולה מאכילין אותו ע''פ בקיאין. רופאים המומחים באומנותן:
אם אין שם בקיאין וכו'. ה''ק במה דברים אמורים שסומכין ע''פ בקיאין בזמן שהחולה שותק או אפילו החולה אומר אינו צריך והרופא הבקי אומר צריך הוא לאכול מאכילין אותו על פיו אבל אם החולה אומר צריך אני אין שם בקיאין כלל כלומר אין בקיאתן חשובה לכלום ומאכילין אותו ע''פ עצמו ואע''פ שהרופאים הבקיאין אומרים אינו צריך משום דלב יודע מרת נפשו:
תִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַב חוּנָה פָתַר מַתְנִיתָה. תִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְלֹא מְחַנְּכִין אוֹתָן קוֹדֶם לְשָׁנָה. קוֹדֶם לִשְׁנָתַיִם מְחַנְּכִין. רִבִּי יוֹחָנָן פָתַר מַתְנִיתָה. תִּינוֹקוֹת אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֲבָל מְחַנְּכִין קוֹדֶם לְשָׁנָה. קוֹדֶם לִשְׁנָתַיִם מַשְׁלִימִין. 41a עַד אֵיכָן. רִבִּי אָחָא רִבִּי חִינְנָה רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא. כְּבֶן תַּשַׁע וּכְבֶן עֶשֶׂר.
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' רב הונא פתר מתניתא וכו'. משום דקשיא להו מתני' השתא קודם שתים מחנכין קודם שנה מיבעיא הלכך מפרש רב הונא דה''ק תינוקות אין מענין אותן ולא מחנכין אותן קודם לשנה. וכלומר שקודם לזמן שהיא קודם שנה לפני פרקן שפרקן היא בן י''ג לזכר ובת י''ב לנקבה ושנה אחת קודם לפרקן הוא דמחנכין ולאפוקי מקודם לזמן הוה אין מחנכין אותן כלל ואפילו לשעות והיינו דקתני אין מענין אותן אבל מחנכין אותן קודם שנה לומר דקודם שנה לפרקן הוא דמחנכין אותן אבל לא מקודם דליתנהו אפילו בחינוך שעות ואין מענין אותן כלל והיינו בחולה וכחוש דבהא קתני שאין מחנכין אותן עד קודם שנה לפרקן:
קודם לשנתים מחנכין. כלומר והא דקתני קודם שתים נמי אחינוך קאי דלפעמים מחנכין אותן קודם שנתים לפרקן והיינו בבריא ונמצא דלרב הונא אבל מחנכין דקתני אתרוייהו קאי אקודם שנה ואקודם שנתים וכאן בחולה וכאן בבריא וכדאמרן:
ר' יוחנן פתר מתניתא וכו'. כלומר דאבל מחנכין דקתני לא קאי אלא אקודם לשנה והיינו דבחדא מודי לאוקמתא דרב הונא דקודם שנה בחולה מיירי וקודם שנתים בבריא מיירי ופליג עליה בחדא דלרב הונא אבל מחנכין אתרווייהו קאי וכדפרישית ולר' יוחנן אבל מחנכין דקתני דוקא באלו שזמנן קודם לשנה לפרקן והיינו בחולה אבל באלו שזמנן קודם לשתים והיינו בבריא לא קתני בהו חינוך לשעות אלא שאלו משלימין התענית אם הגיעו קודם שנתים לפירקן:
עד איכן. אליבא דרבי יוחנן קאי דעד היכן מגיע דין החינוך ומאיזה זמן הוא מתחיל דאלו לרב הונא הא אמרן דס''ל דלא מחנכין אותן כלל עד הגיעו קודם שנה לפירקן אלא לר' יוחנן דלא מדייק ליה הכי מאיזה זמן הוא מתחיל שיש לחנכן בשעות:
כבן תשע וכבן עשר. אזי מתחילין לחנך אותן ובן תשע לבריא ובן עשר לחולה ואם היו רגילין לאכול בב' שעות וכו' כדפרישית במתני' ומוסיפין להיות מחנכין אותן עד קודם שנה לפירקן וזה הכלל הכל לפי כחן ובריאותן מוסיפין לחנכן בשעות ואין חילוק בזה בין זכר לנקבה עד אם הגיעו לשנתים קודם לפרקן כדלעיל אז משלימין הן לר' יוחנן:
הלכה: בַּתְּחִילָּה תוֹחְבָהּ בָּרוֹטֶב. אְִם שָׁבָה נַפְשָׁהּ הֲרֶי זֶה יָפֶה. וְאִם לָאו נוֹתְנִין לָהּ מִגּוּפוֹ שֶׁלְאִיסּוּר. שְׁתֵּי עוֹבְרוֹת בָּאוּ לִפְנֵי רִבִּי טַרְפוֹן. שְׁלַח לְגַבָּן תְּרֵין תַּלְמִידִים. אֲמַר לוֹן. אָֽזְלוֹן וְאָֽמְרוֹן לוֹן. צוֹמָא רַבָּה הוּא. אָֽמְרוּן לְקַדְמִייָא וּשְׁדַךְ. וְקָרוּי עֲלוֹי מִבֶּ֥טֶן אִ֝מִ֗י אֵ֥לִי אָֽתָּה׃ אָֽמְרִין לְתִינְייָנָא וְלָא שְׁדַךְ. וְקָרוּן עֲלוֹי זֹ֣רוּ רְשָׁעִ֣ים מֵרָ֑חֶם תָּ֘ע֥וּ מִ֝בֶּ֗טֶן דֹּבְרֵ֥י כָזָֽב׃
Pnei Moshe (non traduit)
אמרין לקדמייא ושדך. כשאמרו להראשונה כך נתרצית והועיל לה ששבה נפשה ולא בקשה כלום וקראו עלוי דהעובר מבטן אמי וגו' וכשאמרו להשניה לא הועיל ולא נשתתק העובר מלהיות מתאוה וקראו עליו וכו':
גמ' בתחלה תוחבה ברוטב. תוחב בשבילה איזה דבר ברוטב כגון פלך וכיוצא בו ומניחין לה על פיה ואם שבה נפשה הרי יפה וכו' מגופו של איסור מהרוטב עצמו ואם לאו מאכילין אותה השומן וכיוצא בזה שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש:
חוֹלֶה אוֹמֵר. יָכוֹל אָנִי. וְרוֹפֶא אוֹמֵר. אֵינוֹ יָכוֹל. שׁוֹמְעִין לָרוֹפֶא. רוֹפֶא אוֹמֵר. יָכוֹל הוּא. וְחוֹלֶה אוֹמֵר. אֵינוֹ יָכוֹל. שׁוֹמְעִין לַחוֹלֶה. לָא צוֹרְכָא (דְלָא) [אֶלָּא]. חוֹלֶה אוֹמֵר. יָכוֹל אָנִי. וְרוֹפֶא אוֹמֵר. אֵינִי יוֹדֵעַ. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. נַעֲשֶׂה כִּסְפֵק נְפָשׁוֹת. וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַׁבָּת.
Pnei Moshe (non traduit)
נעשה. זה כספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת וה''ה כאן:
רופא אומר יכול הוא. להתענות וחולה אומר צריך אני לאכול ודאי שומעין לחולה לא צורכה דקא מיבעיא לן אם החולה אומר יכול אני להתענות והרופא אומר איני יודע אם צריך הוא לאכול מהו:
חולה אומר יכול אני. להתענות ורופא אומר אינו יכול וצריך הוא לאכול שומעין לרופא:
משנה: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בוּלְמוֹס מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִילוּ דְבָרִים טְמֵאִים עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָין. מִי שֶׁנְשָׁכוֹ כֶלֶב שׁוֹטֶה אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלוֹ. רִבִּי מַתְיָה בֶן חָרָשׁ מַתִּיר. וְעוֹד אָמַר רִבִּי מַתְיָה בֶן חָרָשׁ הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ מַטִּילִין לוֹ סַם בְּתוֹכוֹ בַּשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת שֶׁכָּל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֱתֶ הַשַּׁבָּת׃ מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם סָפֵק חַי סָפֵק מֵת סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְׂרָאֵל מְפַקְחִין עָלָיו. מְצָאוּהוּ חַי מְפַקְּחִין עָלָיו וְאִם מֵת יַנִּיחוּהוּ׃
Pnei Moshe (non traduit)
ואם מת יניחוהו. הא קמ''ל שאפי' לדברי האומר מצילין את המת מפני הדליקה מודה בהא דהתם היינו טעמא שהתירו לו לטלטל את המת ולהוציאו משום דאמרינן אדם בהול על מתו ואי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא אפי' לא שרית ליה לפקח את הגל מאי אית ליה למיעבד טפי דליהוי איסור אדאורייתא דנשרי הא מקמי הא:
מצאוהו חי מפקחין עליו. לא נצרכה אלא אפי' שראוהו שאי אפשר שיחיה אלא לחיי שעה ומיד ימות הוא וקמ''ל דאף לחיי שעה מפקחין עליו:
מי שנפלה עליו מפולת וכו'. ה''ק דלא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם אלא אפילו ספק חי וספק מת מפקחין עליו ולא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל אלא אפילו ספק עכו''ם ספק ישראל מפקחין עליו שחופרין את הגל ומחפשין אחריו ואם בדקו עד חוטמו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה ולא מצאו בו נשמה בידוע שהוא מת דכתיב וכל אשר נשמת רוח חיים באפיו ושוב אין מפקחין עליו:
מטילין בתוכו סם. עשב או שורשו לרפואה בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכו' וכל לאתויי אפי' פשיטא לן שבשבת זו לא ימות אלא הספק שאם לא יעשו לו רפואה היום אפשר שימות לשבת הבאה וכגון שאמדוהו לשתות סם זה תמניא יומי ויומא קמא שבתא מהו דתימא לעכבינהו עד לאורתא כי היכי דלא נחלל עליה תרי שבי קמ''ל:
החושש בגרונו. שחושש בפיו או בשיניו ולפעמים מתחיל בשר השינים להתעכל ומשם הילך לחיך ולגרון:
ור' מתיא בן חרש מתיר. דס''ל רפואה גמורה היא ואין [הלכה] כר' מתיא בן חרש בהך קמייתא:
אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. ואע''פ שנהגו הרופאים ברפואה זו מ''מ אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור בהמה טמאה בשביל כך וכדאמר בגמרא שלא הועיל זה לגרמני עבדו של ר' יהודה הנשיא:
מתני' מי שנשכו כלב שוטה. הוא שרוח רעה שורה עליו או שהנשים עושין בו כשפים ובודקות בו כשפיהן כדאמר בגמרא וסימניו פיו פתוח וכו':
מי שאחזו בולמוס. הוא חולי האוחז מחמת רעבון ועיניו כהות ומסוכן הוא למות וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא:
מאכילין אותו אפי' דברים טמאים. כגון נבלות ושקצים ורמשים עד שיאירו עיניו ואין משהין את הדבר לחזר אחר דברים המותרין:
מתני' עוברה שהריחה. ריח תבשיל וזה כשהעובר מריח היא מתאוה לו ואם אינה אוכלת שניהם מסוכנין:
חולה מאכילין אותו ע''פ בקיאין. רופאים המומחים באומנותן:
אם אין שם בקיאין וכו'. ה''ק במה דברים אמורים שסומכין ע''פ בקיאין בזמן שהחולה שותק או אפילו החולה אומר אינו צריך והרופא הבקי אומר צריך הוא לאכול מאכילין אותו על פיו אבל אם החולה אומר צריך אני אין שם בקיאין כלל כלומר אין בקיאתן חשובה לכלום ומאכילין אותו ע''פ עצמו ואע''פ שהרופאים הבקיאין אומרים אינו צריך משום דלב יודע מרת נפשו:
הלכה: תַּמָּן תַּנִּינָן. וְעַל זְדוֹן מִקְדָּשׁ וָקֳדָשָׁיו. שָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִפְנִים וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. וְעַל שְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת זְדוֹנוֹת וּשְׁגָגוֹת [הוֹדַע וְלֹא הוֹדַע עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּרִיתוֹת וּמִיתַת בֵּית דִּין. שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ מְכַפֵּר׃]
Pnei Moshe (non traduit)
כמ''ד. לעיל בפ''ו דשביעית ובכמה מקומות שמאיליהן קבלו עליהן בבית שני כשחזרו בימי עזרא את המעשרות ואין התרומה בזמן הזה אלא מדרבנן:
גמ' תמן תנינן. בפ''ק דשבועות בהלכה ו':
ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו וכו'. וגרסינן שם לכל הסוגיא זו עד סוף הלכה:
קשיתה קומי ר' בא. על הא דקתני נבלה ותרומה מאכילין אותו תרומה הרי נבלה אינה אלא בלאו ותרומה היא במיתה להזר:
מנין. להאוחז בולמוס שמאכילין אותו אפילו דבלה וצימוקין של תרומה ומשום שמיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם:
מן הדא. דכתיב גבי מעשה דצקלג שרדף דוד אחרי הגדוד וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד וגו' ויתנו לו פלח דבלה ושני צמוקים ויאכל ותשב רוחו אליו וגומר ולמה זכר הכתוב לפלח דבלה וצמוקים והלא כתיב בתחלה ויתנו לו לחם ויאכל וישקוהו מים אלא ללמד שאפי' הן תרומה נותנין לו ולפי שמיני מתיקה כאלו מועילין לאחר אכילה ביותר עד שמאירין העינים:
עשרים וארבעה עשרונות שאכל דוד. כשבא אצל אחימלך הכהן ומחמת הרעבון אכלן שאחזו בולמוס כדדרשו מדקאמר ואף כי היום יקדש בכלי וכ''ד עשרונות נפקא ליה מדכתיב ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כ''א לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חום ביום הלקחו ומשמע שביום השבת היה שמסירין לחם הפנים משבת העברה ומשימין לחם הפנים אחר תחתיהן ואת הכל לקח ונתנו לו לאכול ולחם הפנים הוא כ''ד עשרונים כדכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת וי''ב חלות היו ומדמאריך הכתוב לחם הפנים המוסרים וגו' ללמד שאכל דוד כל הכ''ד עשרונים:
מטתיה כן. הגיעו כך שאחזו בולמוס ואכל כל הנמצא לפניו לאכול עד שנתרפא וקרון וכו':
את הכל בקל. בקל הקל תחלה כדמפרש ואזיל:
נבלה ותרומה וכו'. ולקמן פריך ומשני:
מאכילין אותו שביעית. לפי שהטבל במיתה:
חלה וערלה צריכה. מיבעיא לן איזו מהן הוא הקל להאכילו בתחלה:
הלכה: מְנַיִין שֶׁמַּאֲכִילִין אוֹתוֹ דְּבֵילָה וְצִימּוּקִין שֶׁלְתְּרוּמָה. מִן הָדָא יִּתְּנוּ לוֹ֩ פֶ֨לַח דְּבֵילָה וּשְׁנֵ֤י צִימּוּקִים. רִבִּי חוּנָה אוֹמֵר. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנוֹת שֶׁאָכַל דָּוִד בְּרַעֲבוֹן אֲכָלָן. רִבִּי יוֹחָנָן מַטְּתֵיהּ כֵּן וַאֲכַל מַה דְאַשְׁכַּח קֳדָמוֹי. וְקָרוּן עֲלוֹי הַֽחָכְמָ֖ה תְּחַיֶּ֥ה בְעָלֶֽיהָ. תַּנֵּי. מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֶת הַכֹּל בְּקַל. נְבִילָה וּתְרוּמָה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִתְּרוּמָה. טֵבֵל וּשְׁבִיעִית מַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׁבִיעִית. חַלָּה וְעָרְלָה צְרִיכָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. קְשִׁיתָהּ קּוֹמֵי רִבִּי בָּא. תְּרוּמָה בָּעֲוֹן מִיתָה. וּנְבִילָה בְלֹא תַעֲשֶׂה. וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. כְּמָאן דְּאָמַר. מֵאֵילֵיהֶן קִיבְּלוּ עֲלֵיהֶן אֶת 41b הַמַּעְשְׂרוֹת.
Pnei Moshe (non traduit)
כמ''ד. לעיל בפ''ו דשביעית ובכמה מקומות שמאיליהן קבלו עליהן בבית שני כשחזרו בימי עזרא את המעשרות ואין התרומה בזמן הזה אלא מדרבנן:
גמ' תמן תנינן. בפ''ק דשבועות בהלכה ו':
ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו וכו'. וגרסינן שם לכל הסוגיא זו עד סוף הלכה:
קשיתה קומי ר' בא. על הא דקתני נבלה ותרומה מאכילין אותו תרומה הרי נבלה אינה אלא בלאו ותרומה היא במיתה להזר:
מנין. להאוחז בולמוס שמאכילין אותו אפילו דבלה וצימוקין של תרומה ומשום שמיני מתיקה מאירין מאור עיניו של אדם:
מן הדא. דכתיב גבי מעשה דצקלג שרדף דוד אחרי הגדוד וימצאו איש מצרי בשדה ויקחו אותו אל דוד וגו' ויתנו לו פלח דבלה ושני צמוקים ויאכל ותשב רוחו אליו וגומר ולמה זכר הכתוב לפלח דבלה וצמוקים והלא כתיב בתחלה ויתנו לו לחם ויאכל וישקוהו מים אלא ללמד שאפי' הן תרומה נותנין לו ולפי שמיני מתיקה כאלו מועילין לאחר אכילה ביותר עד שמאירין העינים:
עשרים וארבעה עשרונות שאכל דוד. כשבא אצל אחימלך הכהן ומחמת הרעבון אכלן שאחזו בולמוס כדדרשו מדקאמר ואף כי היום יקדש בכלי וכ''ד עשרונות נפקא ליה מדכתיב ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כ''א לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חום ביום הלקחו ומשמע שביום השבת היה שמסירין לחם הפנים משבת העברה ומשימין לחם הפנים אחר תחתיהן ואת הכל לקח ונתנו לו לאכול ולחם הפנים הוא כ''ד עשרונים כדכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת וי''ב חלות היו ומדמאריך הכתוב לחם הפנים המוסרים וגו' ללמד שאכל דוד כל הכ''ד עשרונים:
מטתיה כן. הגיעו כך שאחזו בולמוס ואכל כל הנמצא לפניו לאכול עד שנתרפא וקרון וכו':
את הכל בקל. בקל הקל תחלה כדמפרש ואזיל:
נבלה ותרומה וכו'. ולקמן פריך ומשני:
מאכילין אותו שביעית. לפי שהטבל במיתה:
חלה וערלה צריכה. מיבעיא לן איזו מהן הוא הקל להאכילו בתחלה:
סִּימָנֵי כֶּלֶב שׁוֹטֶה. פִּיו (סָתוּם) [פְּתוּחָה]. רִירוֹ יוֹרֵד. אָזְנָיו סְרוּחוֹת. זְנָבוֹ נָתוּן בֵּין שְׁנֵי יְרֵיכוֹתָיו. מְהַלֵּךְ לִצְדָּדִין. וְהַכְּלָבִים נוֹבְחִין בּוֹ. וְיֶשׁ אוֹמְרִים. אַף הוּא נוֹבֵחַ וְאֵין קוֹלוֹ (הוֹלֵךְ) [נִשְׁמַע].
Pnei Moshe (non traduit)
גמ' סימני כלב שוטה וכו'. כדי להזהר ממנו קמ''ל:
מַה עִיסְקֵיהּ דְּהָדֵין כֶּלֶב שׁוֹטֶה. רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר. רוּחַ תְּזָזִית עו̇לָה עָלָיו. וְחוֹרָנָה אָמַר. אִשָּׁה עוֹשָׂה כְשָׁפִים וּבוֹדֶקֶת בּוֹ. גֶּרְמָנִי עַבְדֵּיהּ דְּרִבִּי יוּדָן נְשִׂייָא נְשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה וְהֶאֱכִילוֹ מֵחָצֵר כָּבֵד שֶׁלּוֹ. וְלֹא נִתְרַפֶּה מִיָּמָיו. אַל יֹאמַר לָךְ אָדָם שֶׁנְּשָׁכוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה וְחָיָה. שֶׁעֲקָצוֹ חֲווַרְבָּר וְחָיָה. שֶׁבְּעַטָּתוֹ פִּרְדָה וְחָיָה. וּבִלְבַד פִרְדָּה לְבָנָה.
Pnei Moshe (non traduit)
מה עסקיה. מהיכן בא לו זה:
חזזית. רוח רעה ואידך אומר אשה וכו' כדפרישית במתני':
חוורבר. מין נחש רע והוזכר בפ''ג דברכות:
וחיה. וחיתה המכה ובלבד מפרדה לבנה והיינו דחיורן כרעיה:
מְנַיִין שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אַ֥ךְ אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹ֑רוּ. מִיעוּט. אִית דְּבָעֵי מֵימַר. אָֽמְרָה תוֹרָה. חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת. והוּא יוֹשֵׁב וּמָשַׁמֵּר שַׁבָּתוֹת הַרְבֶּה.
Pnei Moshe (non traduit)
אך את שבתותי תשמורו מיעוט. אם ספק הוא שאין אתה מצווה לשמור. ואית דבעי מימר דהכי דריש אמרה תורה וכו' וא''כ אף ספק נפשות בכלל דשמא לא יוכל לשמור עוד:
רִבִּי זְעוּרָה רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מָבוֹי שֶׁכּוּלּוֹ גוֹיִם וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד דָּר בְּתוֹכוֹ. וְנָֽפְלָה בוֹ מַפּוֹלֶת. מְפַקְּחִין עָלָיו בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל שֶׁלְשָׁם. עַד אֵיכָן. תְּרֵין אֲמוֹרִין. חַד אָמַר. עַד חוֹטְמוֹ. וְחוֹרָנָה אָמַר. עַד טִיבּוּרוֹ. מָאן דְּאָמַר. עַד חוֹטְמוֹ. בָּהוּא דַהֲוָה קַייָם. וּמָאן דְּאָמַר. עַד טִיבּוּרוֹ. בָּהוּא דַהֲוָה רָבִין.
Pnei Moshe (non traduit)
מבוי שכולו עכו''ם וכו' מפקחין עליו בשביל ישראל של שם. ואע''ג דרובא עכו''ם נינהו לפי שאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב:
עד איכן. בודקין אותו לידע אם הוא חי:
מ''ד עד חוטמו וכו'. כלומר ולא פליגי דמ''ד עד חוטמו מיירי בהוא דהוה קיים כלומר שחזק וקשה הוא ונרגש בבדיקת חוטמו אם יש בו איזה חיות ומ''ד עד טיבורו בהוא דהוה רכין שהוא רך כשממשמשין בו אינו נרגש בחוטמו ובודקין אותו עד טיבורו שאפשר שעוד ירגישו בי חיות:
תַּנֵּי. (הַדַּיִין מְשׁוּבָּח. וְהַנִּשְׁאַל מְעַתֵּד.) [הַזָּרִיז מְשׁוּבָּח. וְהַנִּשְׁאַל מְגוּנֶּה] וְהַשּׁוֹאֵל הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
Pnei Moshe (non traduit)
הזריז. להציל במקום שהתירו ה''ז משובח:
תַּנֵּי. כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל סַכָּנָה אֵין אוֹמְרִין. יֵעָשׂוּ דְבָרִים בַּגּוֹיִם וּבִקְטַנִּים. אֶלָּא אֲפִילוּ בִּגְדוֹלִים בִּיִשְׂרָאֵל. מַעֲשֶׂהַ שֶׁנָּֽפְלָה דְלֵיקָה בַּחֲצַירוֹ שֶׁלְיוֹסֵי בֶּן סִימַאי בְּשִׁיחִין. וְיָֽרְדוּ בְנֵי קַצְרָה שֶׁלְצִיפּוֹרִין לְכַבּוֹתוֹ וְלֹא הִנִּיחַ לָהֶן. אָמַר. הַנִּיחוֹ לַגַּבַּאי שֶׁיִּגְבֶּה אֶת חוֹבוֹ. מִיַּד קָשַׁר עַלָיו הֶעָנָן וְכִיבָּהוּ. וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת שָׁלַח לְכָל אֶחַד וְאֶחָד מֵהֶן סֶלַע. וּלְאִיפַּרְכוֹס שֶׁלָּהֶן חֲמִשִּׁים דֵּינָר. אָֽמְרוּ חֲכָמִים. לֹא הָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן. חַד נַפְּתַּיי הֲוָה מֵגִירֵיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה. נָֽפְלַת דְלֵיקָתָא בִּמִגִירוּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹנָה. אֲזַל הַהוּא נַפְּתַּייָא בְעֵי מִטְפַּתָּהּ. וְלָא שָֽׁבְקֵיהּ רִבִּי יוֹנָה. אֲמַר לֵיהּ. בַּגְרָךְ מִדְּלִי. אֲמַר לֵיהּ אִין. וְאִישְׁתְּזִיב כּוּלַּהּ. רִבִּי יוּדָן דִּכָפַר אִמִּי פָּרַס גּוּלְתֵּיהּ עַל גָּדִישָׁא דְנוּרָא. עָֽרְקָא מִינֵּיהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
תני כל דבר שהוא של סכנה וכו'. גרסינן להא לעיל בפרק כל כתבי בהלכה ו' עד סוף הלכה וע''ש:
משנה: חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵירוֹת הַקַּלּוֹת עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הִיא תוֹלָה עַד שֶׁיָּבוֹא יוֹם הַכִּיפּוּרִים וִיכַפֵּר׃
Pnei Moshe (non traduit)
מתני' חטאת ואשם ודאי מכפרין. עם התשובה ולא חש התנא להזכירה דמסתמא כשהוא מביא חטאתו ואשמו כבר עשה תשובה שאם לא היה מתחרט לא היה מביא קרבן אלא שהוא מתנחם על מה שחטא ומתודה עליו ומקבל עליו שלא ישוב לאותו חטא ועון לעולם וזו היא עיקר התשובה:
מיתה ויה''כ מכפרין עם התשובה. עם כל אחד ואחד:
על עשה ועל לא תעשה. הניתק לעשה תשובה מכפרת אבל לא תעשה גמור תשובה תולה ויה''כ מכפר ומסקנא דמילתא בגמרא שאם הזיד בעשה ובלאו הניתק לעשה או ששגג בל''ת גמור ועשה תשובה איני זז משם עד שמוחלין ואם הזיד בל''ת גמור ויש בו מלקות תשובה תולה ויוה''כ מכפר ואם שגג בחייבי כריתות ומיתות ב''ד החטאת מכפרת עם התשובה והיינו חטאות בשוגג ואם הזיד בהם תשובה ויוה''כ תילין ויסורין ממרקין וכל זה כשלא חלל השם שלא חטא והחטיא לאחרים אבל אם חלל את השם אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות ובזמן שהיה שעיר המשתלח היה מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות בין שעבר בזדון בין בשגגה בין הודע לו בין לא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source